פסק-דין בתיק ע"פ 40599/07

1.         ערעור זה מכוון נגד החלטתו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כבוד השופט אברהם טננבוים) בתיק בש"א 594/07 מיום 18 ביולי 2007.

            בית משפט קמא דחה את בקשת המערער להישפט על עבירת מהירות שבוצעה ברכבו, ביום 8.6.2006, לאחר שבקשתו,  להסב את דו"ח העבירה למי שנהג בפועל ברכבו, נדחתה על ידי משטרת ישראל.

רקע עובדתי

2.         למערער נודע על דו"ח העבירה, כך לטענתו, משנשלחה אליו הודעה של רשות הרישוי על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה, בשל צבירת 40 נקודות לחובתו, לפי שיטת הניקוד", בגין חמש עבירות של נהיגה במהירות. בהודעה האמורה הוטל עליו "אמצעי תיקון" של פסילה כאמור, וחויב לעבור מבחן עיוני בנהיגה, כתנאי לחידוש הרישיון.

3.         בעקבות ההודעה האמורה, פנה המערער ביום 6.11.2006, למשטרת ישראל וביקש ל"הסב" דו"חות עבירה שונים, וטענתו היא, שלא הוא נהג ברכב ביום ביצוע העבירה, כי אם בת שבע ששון, אשר לידה נמסר הרכב, הכל על פי תצהירו ותצהירה של מי שנהגה ברכב ביום ביצוע העבירה.

4.         משטרת ישראל דחתה, ביום ,21.11.2006, את בקשתו של המערער לענין "הסבת" שני דו"חות, ובכללם הדו"ח נשוא הערעור. טעם הדחיה הוא, שהתקופה להסבת דו"ח עבירת תעבורה על שמו של מי שנהג בפועל ברכב, כטענת המערער, היא שלושים יום מיום המצאת ההודעה לתשלום הקנס.

5.         המערער ביקש, ביום  30.4.2007 מבית המשפט קמא להישפט על העבירה, ולהורות לרשות הרישוי לבטל את פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה והתניית חידוש רשיונו במבחן עיוני בנהיגה. בית המשפט החליט, אחר קבלת תגובת התביעה, כי על המערערים להציג מסמכים רלוונטיים כולל תצהיר, ואז ניתן ל"דון בבקשה". המערער המציא לבית המשפט תצהירים: שלו ושל מי שנהגה ברכב במועד ביצוע העבירה.

6.         בית המשפט קמא דחה את בקשת המערער, ואלה עיקרי נימוקיו:

א.        המערער לא פעל לפי סעיף 229(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי[נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ולא ביקש ביטול הודעת תשלום הקנס - בתוך 90 יום מיו המצאת ההודעה - לפיכך רואים אותו כמי שהורשע ונגזר דינו, והרשעתו, בתום המועד האמור הפכה לחלוטה.

            ב.         אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט להיענות לבקשת אדם

לקיים דיון בעבירה, אף בתום המועד האמור "מטעם מיוחד",

            ג.         סמכות זו יש להפעיל על דרך הצמצום, והמקרים שבהם ידון בית

המשפט צריכים להיות מעט שבמעט. בעיקר, בשל סיבות שאינם בשליטת המבקש. בית המשפט מונה מקרים, כגון: מחלה או שירות מילואים בלתי צפוי.

ד.         בית המשפט קובע כי במקרה דנן, לא הראה המערער " טעם מיוחד" המצדיק קבלת הבקשה להישפט. הטענות שהעלה המערער אינן מהוות "מטעם מיוחד".

ה.        בית המשפט עוד קבע, כי המערער ידע על העבירות, או היה יכול לדעת עליהן, והרי ההודעה על תשלום הקנס נשלחה למענו הרשום.

הערעור:

7.         המערער טוען, כי משנודע לו על דו"ח העבירה, הוא פנה טלפונית בגדר 90 הימים הקבועים בחוק לאגף התנועה במשטרת ישראל, והוא התבקש להמציא להם תצהירים, שהוגשו ביום 6.11.2006. תגובת אגף התנועה במשטרת ישראל נתקבלה ביום 29.11.2006, אך  לשכת התנועה בירושלים לא השיבה לבקשתו להסב את הדו"ח לאחר.

8.         על רישום נקודות חובה בגין מצרף העבירות ועל פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה, נודע למערער, כטענתו, אך משקיבל את הודעת רשות הרישוי על כך.

9.         המערער טוען, כי לא הגיש את בקשתו להישפט במועד, אך זה היה "מסיבה מוצדקת", שהרי לא היה יכול לדעת על קיום דו"ח העבירה. ועוד זאת, אם לא יישפט על העבירה, ייגרם לו עיוות דין, שהרי הוא לא נהג ברכב ולא ביצע את העבירה.

דיון :